<h1>נמוקי יוסף — כתובות</h1>
<h2>דף כא:</h2>
[כתובות ס' ע"א] תניא. דם שעל וכו' שבין השינים וכו'. פירוש מוצצו דהא ליכא דחזי ליה, וה"ה דכי היכי דשרי דם מהלכי שתים שהוא האדם שהוא בשתי רגלים, כן הבשר. אלא שמטעם אחר לא מצינו בו צד התר, דאלו כשהוא בחיים הוי כאבר מן החי ואסור, דלא אשכחן מדי דחי דשרי בלא שחיטה אלא דגים וחגבים, ואי לאחר מיתה אסור בהנאה כדילפינן מן ותמת שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה. והרמב"ן ז"ל היה מסופק בשר גוי אם יהיה אסור בהנאה כיון דממרים גמרינן, ומסקינן בגמרא דחילופה בחלב, דאם פירש בכלי מותר ואם לא פירש הרי הוא כיונק שקץ וכדאמרן.
<h2>דף כד:</h2>
[כתובות פ"ג ע"א] גמרא. אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה וכו'. פירוש ודאי זה שהקרקע שלו ובא ליתנו לחברו צריך לשון מתנה. אבל מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה, שעדיין לא זכה בנכסים, ויכול להתנות עמה שלא יזכה בהם לכשישאנה. וכיון שעדיין לא בא לידו כלל לסלק עצמו סגי אף בלשון גרוע כמו דין ודברים אין וכו', שהוא לשון גרוע, לומר שלא ידון ויערער לזכות בנכסים, ואינו נראה שיסלק עצמו ממש מגוף הנכסים. ומיהו לסלק עצמו מדבר שבא לידו, כגון מתנה, אם ירצה לסלק ממנה צריך לשון חשוב, כמו אין לי עסק או ידי מסולקות או אי אפשי, כדאיתא בכריתות אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו והלה אומר אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. נמצינו למדין שג' דינין יש, דין מה שהוא שלו כגון שדה, ודין מה שבא לידו אלא שלא החזיק בו כגון מתנה, ודין מה שלא בא עדיין לידו כלל כגון נכסים שנפלו לארוסתו.
[כתובות צ"ה ע"א] גמרא. וכי כתבה ליה מאי הוי וכו', לא אמר כלום. כדפי' לעיל ריש הכותב דהוי כאלו אמר לשדה הרי לעצמיך. וה"נ כיון שאם מכר הבעל נכסיו לא היה יכול למכור שעבודה שלא תטרוף. דלעולם יטרוף אותם בכתובתה חשובים לענין זה כאלו היו ברשותה, דלא אמרינן דבדבר שאינו בידו עדיין מהני לשון דין ודברים אלא בבעל שאמר כן לאשתו ארוסה דלא חשיבי לגבי דידיה כל כך, שהרי אם קדמה ומכרה מה שמכרה מכרה. וכן כתב הרא"ש ז"ל.
